[heading style="1"]אפקט הפרפר[/heading]
ישנה תיאוריה נפוצה לפיה פרפר המשיק כנפיו באירופה יכול לגרום לסופת טורנדו באמריקה. התפיסה מבוססת על פי ההבנה כי בעצם השקת הכנפיים נגרם שינוי בתנועות הרוח באזור ואלו משפיעות על רוחות אחרות עד אשר פעמים הדבר יכול לגרום בנוסף לפרמטרים נוספים לסופת טורנדו.
אם הדבר נכון או לא, זו שאלה מדעית, אולם דבר אחד ברור שאפקט הפרפר ודאי יכול לחול בהתנהגות האדם בעולמו. הרי לנו סיפור כמשל:
באחד העיתונים התנוססה הכותרת "הדרך אל הצמרת" עיון מעמיק בכתבה מעלה כי מדובר על ראיון עם גנב צמרת שנתפס בעוון רצח ומרצה דין של שנים רבות. התא בו יושב נחשב מהתאים השמורים ביותר וזו בשל העובדה לקשריו עם גורמים שונים שהחוק אינו משאת חייהם בלשון המעטה. עיתונאי מבריק הצליח להשיג אישורים מיוחדים ונכנס לכלא כדי לראיין את אותו גנב מפורסם. באחד מהשאלות נשאל הגנב כיצד הגיע לאן שהגיע? הייתי ילד קטן ומחונך, הוא החל מגולל, גדלתי במשפחה טובה ובסביבה תומכת, אולם מקרה אחד שינה לי את כל תפיסת החיים. היה זה בעת שהייתי בסופרמרקט השכונתי, תוך כדי מסע קניות הבחנתי באחד השכנים שאף הוא בא לערוך את קניותיו. לפתע שמתי לב כי הלה לקח חטיף מסוים ושם בכיסו כאשר מביט ימינה ושמאלה לוודא שאף אחד אינו רואה. אני עמדתי במקום שהייתי רואה ואינו נראה. הייתי בטוח שכאשר הוא יבוא לקופה הוא ישלם גם על זה. עקבתי אחריו עד לקופה והוא הניח פריט אחר פריט ועל החטיף לא שילם כלל! חשבתי שאולי שכח, אולם כבר שיצא מן החנות שלף את החטיף מכיס ואכל להנאה. עד אז החשבתי אותו מאד, אולם מאז בעטתי בכל היקר לי, מאסתי בחינוך בזתי לאנשים מכובדים ואף להורי לא תמיד צייתי. זרקו אותי מבי"ס אחד למשנהו עד שהגעתי לרחובות ומכאן הדרך לפשע כבר היתה סלולה.
הנה נתאר לעצמינו כי לאחר שיגיע אותו אדם שלקח את חטיף לבית דין של מעלה יבואו אליו בטענה כי הוא שותף למעשה הפשע של אותו גנב צמרת. ואם יתפלא ויאמר הרי איני מכירו כלל, מיד יראו לו את השתלשלות הדברים ועד היכן הם הגיעו.
ניתן להביא דוגמאות למכביר, מעשים פשוטים שאנו עושים וההשלכות ההרות אסון שאנו ממיתים במו ידינו במקרים מסויימים, הן בחינוך והן בשלום בית ובכל תחום בחיים.
אחת המצוות שהפרשה מציינת היא מצות עגלה ערופה, ביאורה כי נמצא הרוג בין שתי עיירות, וזקני בית הדין שאליהם קרוב ההרוג יותר מצווים להביא עגלה ולערוף אותה בנחל איתן ולהתוודות: ידינו לא שפכו את הדם הזה ועיננו לא ראו כפר לעמך ישראל. ועולה התמיהה וכי זקני בית דין שופכי דמים? אלא שלא ראו ופרטו אותו בלא מזון וכו'.
מעניין שעוון האשמה מופנה דוקא אל זקני בית הדין, למרות שיש הרוג ויש רוצח, עדיין ניתן ללמד על שניהם זכות כמו שיבואר, עיקר ההקפדה מופנית בדוקא אל זקני בית הדין.
וביאור הדבר לפי משנתו של ר' שמשון רפאל הירש זצ"ל: מצוה זו נוהגת בזמן שיד שלטונות החוק היא תקיפה ומקרי רצח והריגה הם נדירים, ולפיכך חלל הנמצא באדמה הוא בגדר "כי ימצא" והיינו "מציאה" המעוררת תשומת לב. כנגד זה בזמן שניטל כח החוק, עד שמקרי רצח הם מעשים שבכל יום, כגון בתקופה הסמוכה לחורבן בית שני, גם מצוה זו איננה נוהגת: "משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה" (סוטה מז ע"א).
"ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו, וכי על דעתינו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה"; ומפרש רש"י: "לא נהרג על ידינו שפטרנוהו בלא מזונות והוצרך ללסטם את הבריות ועל ידי כך נהרג". אולם נראה מלשון רש"י שבמשנה היה כתוב רק: "אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו ולא ראינוהו והנחנוהו", ואילו המלים "בלא מזון" ו"בלא לוייה" נוספו למשנה מתוך ברייתא המובאת על ידי הגמרא לצורך ביאור.
גם בירושלמי כתוב במשנה רק: "אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו, לא ראינוהו והנחנוהו"; ומפרשת שם הגמרא: "רבנן דהכא (חכמי ארץ ישראל) פתרין קרייא בהורג, ורבנן דתמן (חכמי בבל) פתרין קרייא בנהרג; רבנן דהכא פתרין קרייא בהורג: שלא בא על ידינו ופטרנוהו, ולא ראינוהו והנחנוהו ועימעמנו על ידינו; ורבנן דתמן פתרין קרייא בנהרג: לא בא לידינו ופטרנוהו בלא הלוייה, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא פרנסה".
כלומר לפי חכמי ארץ ישראל בית הדין מדברים על הרוצח שבית לא ראוהו, ולפי הירושלמי מדברים על הנרצח. ואולם במבט ראשון היתה הדעת נוטה לקבל את פירוש חכמי ארץ ישראל, שהרי הרוצח הוא זה שאיננו מוכר, ואילו הנרצח יכול להיות אדם מוכר שגם עיר מולדתו היא ידועה, ואף על פי כן מודדים ומעריכים כדי למצוא את שלטונות אותה עיר שהרוצח היה כנראה אחד מתושביה.
אולם אם נשקול את הדברים בעיון נוסף נראה שהכל מסייע לפירוש חכמי בבל. עצם לשון הכתוב ידינו לא שפכה וגו' מוכיח שהזקנים מיטהרים מאשמת השותפות לפשע ואין הם באים להיטהר מן ההאשמה שהעלימו עיניהם מן הרוצח לאחר מעשה הרצח. נשקול עוד את יסוד מצות עגלה ערופה עוסקת במקרה שההרוג הושאר כמות שנפל, וכך הושמו השלטונות ללעג, ולקלס. יש רק מקרה אחד שאותו לעג הוא מוצדק באמת; הרי זה המקרה שההרוג היה שרוי במצוקה באשמת שלטונות העיר, וכך נאלץ ללסטם את הבריות ונהרג על ידי המותקף תוך כדי הגנה עצמית. במקרה זה ההורג חף מכל פשע, ויש מקום ללמד זכות גם על הנהרג. והאשמים האמיתיים הם שלטונות העיר שהעלימו עיניהם ממצוקת ההרוג ולא קיימו בו את החובה המוטלת על ציבור יהודי.
אותה אפשרות יכולה להיאמר גם ביחס לרוצח: בפשיעת השלטונות נשאר הרוצח במצוקתו עד שנאלץ לרצוח תוך כדי מעשה שוד. אלא שהתלמוד הבבלי נקט את המקרה של הנהרג השרוי במצוקה, שכן במקרה זה הרי הרוצח חף מכל פשע. הפירוש הבבלי גם נמסר בתלמודנו ביתר דיוק, שהרי השילוח בלא מזון נזכר שם כפירוש של "ידינו לא שפכה" והוא מבטא אפוא את האפשרות של שותפות אמיתית לסיבת הפשע; ואילו בתלמוד הירושלמי הזכירו את השילוח בלא מזון כפירוש של ועינינו לא ראו.
נמצאת אומר: דבר גדול אומרים זקני העיר על פי התלמוד הבבלי: אצלנו אין משאירים אדם במצוקתו, עד שיהא נאלץ לעשות פשע מחמת מצוקה!
ונמצאנו למדים כי למרות שיש רוצח ונרצח האשמים בסופו של דבר הינם זקני בית הדין מחוסר שימת לב לאנשי עירם! אפקט הפרפר!
מאידך פעולות חיוביות שאדם עושה ואפ' בלא משים יכולות לשנות מהלך שלם אצל זולתו והוא אפ' אינו יודע. התורה מחייבת אותנו כבני אדם לנהוג בשימת לב יתירה וכמו שאמרו אחד שוגג ואחד מזיד בחילול ה'. אדם שמייצג לומדי תורה כל מעשיו והילוכו עם הבריות צריכים להיות בשימת לב יתירה, ולכן לא יגביה קולו וידבר בצורה בוטה וכו'. ישנם אנשים רבים ברחוב שהמפגש שלהם עם היהדות שואף לאפס, והם דולים הנהגות התורה רק מאנשים שמייצגים אותה, לפיכך על כל מי שמייצג את התורה בגאון, להזהר במשנה זהירות כדי שלא ילמדו ממעשיו ויבואו לסטות מדרך התורה.
אחד הדוגמאות המפורסמות לכך נעוצה בחורבן בית תפארתנו. הנה הגמ' בגיטין מסופר על קמצא ובר קמצא, ולאחר שבר קמצא נפגע שלא מיחו חכמים על בזיונו הלך והלשין אצל הקיסר כי היהודים מבזים אותו וכי אינם חפצים להקריב קורבנותיו. הקיסר מצידו שלח עגל מובחר מהעדר ובר קמצא הטיל בו מום במקום שלא פוסל אצל הגויים ואצל היהודים פוסל. כאשר הגיע למקדש ידעו חכמים מה זמם בר קמצא וסברו להקריב בכל זאת את הקרבן. אמר להם זכריה בן אבקולס יאמרו בעלי מומין קרבין למזבח, כלו' יבואו לטעות לדורות ויחשבו שמותר להקריב בעלי מומין. סברו להרוג את בר קמצא שלא יחזור להלשין, אמר להם זכריה יאמר שמי שמביא בעלי מומין חייב מיתה. ומסיימת הגמ' שענוותנותו של זכריה בן אבקולס החריבה את ביתינו שרפה את היכלנו וכו'.
זכריה פחד שמעצם מעשה חכמים במקדש יבואו לטעות לדורות ואכן חכמים לא חלקו עליו והסכימו עמו, אולם מאידך משמע מהגמ' יש איזו תביעה כלפי זכריה בן אבקולס. וכתבו המפרשים שכנראה התביעה כלפיו היתה שלא העריך נכונה את הנזק שעלול להיגרם כתוצאה מהחלטה כזו. מצד אחד הוא רוצה לשמר את התורה בלא שום סטיה כדי "שלא יאמרו" והיינו שלא ילמדו לטעות, ומאידך ממעשיו גרם שהתורה תשכח מישראל ע"י הגלות והחרבן.
מכל מקום ניכר כי תמיד חז"ל הקפידו על מעשיהם כדי שלא ילמדו ויטעו, ואפ' שיחתם של חכמים צריכה לימוד. ומקרים רבים יוכיחו כי מילה טובה שאמר אדם לחבירו שינתה אצלו את כל חייו. וכבר היה מעשה על אדם שהתעסק בקירוב רחוקים באיזור תל אביב, והיה אוסף נערים ולומד עמם תורה. פעם אחת הגיע רק נער אחד, אמר לו הרב אולי כדאי שנחפש עוד אדם אחד שאפשר לזכות אותו בלימוד תורה. אמר לו אותו נער שאף אחד לא יגיע ישנו איזה משחק כדורגל… אמר לו הרב אם כך בא ונעלה כאן לבנין ונציע למאן דהוא אולי רוצה להצטרף. הם עלו לדלת הראשונה ודפקו. אולם אין קשב ואין עונה קול דממה דקה. הנער אמר לרב: אין כאן אף אחד בו נלך, אמר לו הרב: אתה מתייאש מהר מדאי והמשיך לדפוק. ושוב שקט, הרב ניסה לדפוק חזק יותר, ואז לפתע נפתחה הדלת ויהודי קצת מבוגר פותח להם, הם שואלים אותו אם הוא מעוניין להצטרף אליהם ללימוד בצוותא, והוא פורץ בבכי. לתדהמתם הוא מכניס אותו לחדר הפנימי ושם הם רואים כסא וחבל משתלשל מהקיר. והוא פותח ומספר להם: קצתי בחיי לאף אחד לא איכפת ממני, החלטתי לשים סוף לחיי. ובשעה שאני עוסק בחבל התלייה, נשמעה דפיקה מהדלת. לא רצתי לפתוח אולם לא התייאשתם והמשכתם לדפוק ושוב ושוב. אמרתי בליבי מעניין מי הדופק ואז הצעתם לי ללמוד אתכם. אמרתי לעצמי אם כך אני לא כ"כ דחוי, כנראה שכן אכפת למשהו ממני. הצלתם את חיי!
פעמים חיוך וסבר פנים יפות יכול לשנות מהלך שלם אצל אדם ולהפוך אותו מהקצה אל הקצה.
חז"ל למדונו "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך" פשט הפסוק מורה כי לא כדאי להוכיח אנשים ליצנים אשר בזים למוסר התורה ולכל דבר רציני, משום שהם רק יוסיפו שנאה. מאידך הוכח לחכם כי אוהב את התוכחה ורוצה ללמוד מטעויות כדי להגיע לשלמות.
אולם יש שלמדו פסוק זה בצורה קצת שונה והיינו אל תוכח לץ פן ישנאך היינו אל תאמר לאדם "אתה ליצן", "אתה לא יוצלח", "אתה לא מבין" וכדו' פן ישנאך, אלא אמור לו "אתה חכם", "אתה מבין" "אתה צודק" ואז יאהבך.
והיינו לבוא אל אדם בגישה חיובית יכולה לשנות אצלו את כל מהלך התנהגותו. הרי דוגמא: אשה בעודה רווקה ניסתה פעמים רבות לבשל ולאפות אולם ללא הואיל. והנה זה עתה נישאה לבחור ירא שמיים וכבר בשבוע הראשון רצתה להראות לפניו את "כשרונותיה", היא בישלה והאוכל היה מלוח, היא אפתה והעוגיות נשרפו, וכל על זה הדרך. הבעל תוך תקופה קצרה עמד על העובדה העגומה כי אשתו רחוקה מבישול ואפיה. עמד והסתפק אם הוא יעיר לה היא עלולה להיפגע, ואם לא יעיר לה הרי אינו מסוגל לסבול זאת, מאידך אם ישלח אותה ללמוד בישול ואפיה אף דבר זה עלול לפגוע בה. לכן החליט אחר שהכינה לו תבשיל ופגמה בו, להעיר לה בצורה עדינה: ראי אשתי היקרה, פנה אליה, האוכל ממש נפלא אבל לדעתי אם היית שמה קצת פחות מלח הטעם היתה נפלא עוד יותר. הכינה עוגיות ושרפה אותן, והוא תוך כדי אכילה הפטיר לעברה, העוגיות נפלאות אולם נראה לדעתי כי אם יהיו קצת פחות זמן בתנור הדבר ישפר את טעמם האנין. האשה מצידה שלא רצתה לאבד את הקליינט היחידי שיש לה, הלכה והשתפרה כל פעם עד שתוך כמה חודשים יצא לה שם טוב בין כל שכונותיה כי היא בקיאה בבישול ואפיה.
כאמור ישנם דוגמאות למכביר על יחס חם ומראה פנים חיובי ששינו עולמם של אנשים.
וכתבו המפרשים כי יש הבדל בין הוכחה לבין תוכחה. הוכחה היא כאשר ישנו ספק וצריך להכריע בין הצדדים, והצד שמביא הוכחה לדבריו יצדק. אולם תוכחה זהו כאשר הדבר ודאי לא נכון והצד שכנגד מוכיח אותו על מעשיו. ולכן אמר הכתוב אל תוכח לץ פן ישנאך כלו' אל תבוא אל אדם בצורה של תוכחה כלו' "אתה ודאי טועה" "אתה ודאי מתנהג שלא כשורה", אלא הוכח לחכם ויאהבך, כלו' התנהג בחכמה והוכח, והיינו תפנה אליו בצורה של הוכחה, כלו' ישנהו ספק במעשיך ואע"פ שיתכן ואתה צודק מ"מ הדברים נראים כמסופקים, במקרה כזה יאבה האיש לשמוע אל דבריך. ולכן אומרת התורה "הוכח תוכיח את עמיתך" וגו' כלו' פעמים שצריך הוכח בצורה של הוכחה ופעמים צריך תוכחה, השאלה היא תמיד את מי מוכיחים, משום שישנו אדם שאף תוכחה מועילה לו, ואולם רוב האנשים צריכים דוקא בצורה של הוכחה.
שבת שלום.
נכתב ע"י הרה"ג אלדד סבג
ראש כולל אחה"צ "מאור שמחה"
