[heading style="1"]פוסעים בו פסיעה קטנה[/heading]
עומדים אנו עתה בעיצומם של ימי החורף, עת הזריעה.
לא קלה היא הזריעה, וגם פירות העמל אינם ניכרים באופן מיידי. ואף על פי כן "מאמין בחי עולמים וזורע".
כן הדבר גם ברוחניות. יש עתים בהם עָמֵל האדם, חורש ועודר וזורע, משקיע ומתאמץ, רוצה בכל לבו – ופירות אַיִן! לבו נופל בקרבו – אני כל כך הרבה משקיע ועדיין איני חש שהגעתי למשהו.
ומה האמת? פרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול!!!
מין יצר-הרע הוא, הלוחש לאדם: או הכל – או לא כלום! אם היית יכול להיות ירא-שמים כמו פלוני, תלמיד חכם כמו אלמוני, וגומל חסדים כמו פלמוני… מי כמוני יודע שממילא לא אצליח להגיע לכך…
האם גם בענייני חומריות אנו אומרים כך?! מה נחשוב על אדם שיאמר "אם אינני יכול להיות עשיר כרוטשילד, עדיף לי להיות עני מרוד"… על אחת כמה וכמה בעניינים רוחניים, שם כל פעולה – גם כזו הנראית לנו קטנה וזעירה – חשובה עד מאוד. אין ערוך לרגע אחד של תורה, להתחזקות נוספת בשמירת שבת, לתפילה במנין, להמנעות מאמירת לשון הרע ורכילות, לנתינת פרוטה לצדקה, לברכה בכוונה.
אין זה פוטר את עצמנו מהרצון לשאוף לשלמות. אך עד שנגיע לכך אל לנו להזניח אפילו רצון טוב אחד, וכפתגם השגור שכל מסע גדול מתחיל בצעד קטן. צעד ועוד צעד עד ההגעה ליעד.
"למה נמשלה תורה כתאנה, שרוב האילנות נלקטים כאחת (בפעם אחת), והתאנה נלקטת מעט מעט… וכך התורה, היום לומד מעט ולמחר הרבה לפי שאינה מתלמדת לא בשנה ולא בשתים…" (עפ"י מדרש רבה, במדבר). "אמר רבי ינאי… מי שהוא פיקח מהו עושה, שונה פרק אחד בכל יום ויום עד שמסיים כל התורה כולה" (עפ"י מדרש רבה, דברים).
ובעזרת ה' נעשה ונצליח.
אמן כן יהי רצון
פרץ מאיר
