הלב כואב, כאשר בית יהודי נאלץ להגיע למצב של 'מזבח מוריד עליו דמעות'.
עד כמה עגום לשמוע מפי העוסקים בתחום רגיש ויקר זה, שמספר הבתים המתפרקים, לגודל דאבון הלב, הינו במספרים מבהילים, ה' ישמרנו.
סבורני, וכך גם ראיתי את דעתם של גדולי המגשרים, כי הסיבה העיקרית היא חוסר מוטיבציה להתמודדות. במקום לבחור לעמול, להתמודד, להתאמץ ולהתפלל לקב"ה שישלח את ההצלחה המיוחלת, מעדיפים לברוח מההתמודדות. תופעה זו, הינה תוצאה של התרבות המערבית, ההרגשה שהכל בהישג יד, הכל נח וקל, ו"תן לאצבעות ללכת במקומך"…
אך האמת שאותה צריך לשנן היא, שהדרך להצלחה עוברת דרך עבודת המידות, ועיקר העבודה היא בתוככי הבית פנימה! שם גם נבחנת גדלותו האמיתית של האדם.
זה עתה סיימנו לחגוג את חג הסוכות, הבה ונשחזר מסר נפלא שלמדנו מהסוכה. נצטווינו בתורה במשך שבעה ימים לאכול, לשתות, לישון ולשמוח בסוכה. בימים אלו הפכנו את הסוכה לבית קבע והבית – ארעי. מלבד טעמי המצווה הברורים "זכר ליציאת מצרים" וכו', יש כאן מסר חד וברור: העולם הזה הוא משכן עראי, ובתחנה האחרונה צריך כל אחד לתת דו"ח על כל מצוותיו ומעשיו.
מסר נוסף שהסוכה מלמדת, הוא כלשון התפילה "ופרוס עלינו סוכת שלומך". את ה"טיפ" לשלום-בית אנו לומדים מהסוכה. בשבעת הימים של חג הסוכות חוגגים את החג בחיק המשפחה. מבחינת נוחות, בסוכה יש פחות מקום, פחות אפשרויות טכניות. ולמרות זאת, האווירה שמחה ועליזה, נינוחה ורגועה. כי כשיש רצון להסתדר, והאווירה טובה, מסתדרים וגם שמחים.
התנהלות המשפחה בחג סוכות היא "דוגמית" לבית יהודי. לא הבית הגדול מעניק שמחה; לא הרכב המפואר נותן את החדווה. דווקא מתוך האי נוחות, כאשר מסדרים ביחד, מנקים ביחד, אוכלים ושמחים ביחד, דווקא אז הקשר מתחזק. הצוותא, המשפחתיות, השמחה הפנימית, הרצון לראות את הטוב שבשני – הם המביאים ל"ופרוס עלינו סוכת שלומך", ברכת הבית.
נשתדל לקחת מחג סוכות את המסר שלא הנוחיות יתר תגרום לנו איכות חיים, אלא אדרבא, ככל שנהווה בבית דוגמא אישית של רצון להתמודד עם קשיים, רצון לתת ולוותר, כך בע"ה יהיו בתינו בנויים ביסודות חזקים שלא בנקל יתפרקו.
נתפלל לה' תמיד שיתן לנו כח ותקווה להתמודד ולא להתייאש.
