פרשת בראשית

תכנית אדריכלית!

בראשית אמרו חז"ל בשביל התורה שנקראת ראשית. שכל בריאת העולם אינה אלא בשביל התורה הק'. וכמו שכתוב "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמיים וארץ לא שמתי", והיינו שלולא הברית שהיא התורה עם בורא עולם, כל הבריאה לא יכולה להתקיים. ואמרו בזוהר הק' שהקב"ה הסתכל באורייתא וברא עלמא, והיינו שהתורה נבראה תתקע"ד דורות לפני בריאת העולם, והקב"ה הסתכל בתוכנית כתובה הלא היא התורה, ועל פיה ברא את העולם.

רק כדי לשבר את האוזן, ניקח דוגמא, נדמה לנו ברור מאליו שלכל אחד צריך שני הורים כדי שיולד, ולכאורה יכל הקב"ה ליצור מצב בו אדם נולד מאליו או גדל מהאדמה וכדו'. אלא שלפי האמור שהקב"ה הסתכל באו' וברא עלמא, היינו שהקב"ה ראה שכתוב בתכנית – העולם מצות כבד את אביך ואת אמך, ובשביל לקיים את המצוה הזו הלא צריך הורים, לכן ברא לכל אדם שני הורים, וכן על זה הדרך בכל פרט ופרט.

נמצא לפי זה שאדם שמתנהג על פי מה שדורשת התורה הרי הוא אדם שלם, שכן הוא מיוצר בדיוק כפי התורה, אולם אם לוקח רק חלקים ממנה, חסר לו בשלמות העצמית. ולשם משל, הנה אם יבוא אדם ויבנה בנין מגורים עם עשרים וארבע יחידות דיור, ולאחר הבניה, יבואו יועציו ויאמרו לו, כי במקום זה לא חסרים דירות אלא חסר דוקא מרכז רפואי. והלה מחליט לשבור כמה קירות להכין חדרי רופאים וחדרי אחיות, מקום לחולים ומקומות לעובדים וכדו'. אמת שלבסוף יהיה בית חולים שיוכל לתפקד כמו בית חולים. אולם ללא ספק בנין שמיסודו הוקם לשם בית חולים עם תכנון של בית חולים מדוקדק, יביא לתוצאות טובות בהרבה.

כך גם אדם שמתנהג על פי אמות המדה של התורה הק' הרי הוא כמו בית חולים שנבנה לשם בית חולים ולא בית מגורים שהופך להיות בית חולים לפי מה שהמקום והזמן מסתדרים לו.

ובתוך הבריאה הנפלאה שהקב"ה ברא, נזר הבריאה הלא הוא האדם בעצמו ומהותו עולה לאין שיעור מעל כל יצור ונברא אחר. אולם אומרים לו לאדם שעושה רצון קונו ומתנהג לפי התורה אתה קדמת למעשה בראשית, ומאידך אם לא הולך בדרך הישר אומרים לו יצור קדמך! והתמיהה מפורסמת הרי שגם אם עושה רצון קונו עדיין לא קדם למעשה בראשית , הרי היתוש קודם בזמן!

אלא כידוע אדם מורכב מגוף ונשמה, וכאשר אדם מתעלה על רצונות הגוף ומשליט על עצמו את הנשמה הרי שהתורה חשובה לו יותר, והתורה כאמור נבראה תתקע"ד דורות קודם בריאת העולם, ולכן נכון יהיה לומר לו אתה קדמת למעשה בראשית. כאשר לא הולך בדרך התורה וחשוב לו הגוף וחומריותו הרי שבזה באמת יתוש קדמו כי בגופים היתוש נברא קודם!

והנה בשעת יצירת האדם נזר הבריאה, זכר ונקבה בראם וקרא את שמם אדם, כי החיבור של שניהם יחד מביאם לידי שלימות. וכבר דקדק הרמב"ן מדוע בתחילה כתוב שהאדם נברא לבד ולאחר מכן נאמר אעשה לו עזר כנגדו וכו' מדוע לא נברא כמו יתר המינים שכל נבראו זוגות זוגות, מה גם שיש חשיבות להמשך קיום המין האנושי, וזה בהכרח רק על ידי שניים. וכתב הרמב"ן שבאמת כבר מבואר בחז"ל שנבראו זכר ונקבה יחד גב לגב, והצלע שהופרדה היינו מקום החיבור בגב, ובמקרא צלע הוא לשון צד. אולם החידוש שגם כשהיו בצורה כזו עדיין היתה אפשרות של הולדה.

אם כנים הדברים שנבראו כבר שניים אזי מדוע לא נבראו כמו יתר בעלי החיים, מדוע נבראו דוקא מחוברים. על כך עונה הראב"ד, שהסיבה לכך שידע האדם שהאשה היא חילק ממנו והחיבור של שניהם יחד מביא לשלמות, ושונה מבעלי החיים שאין האחד מכיר את זולתו, ולכן נבראו דוקא מחוברים ואח"כ נפרדו כדי ללמד על הקשר ועל החיבור העתידי שיכול לחזור ולהיווצר ביניהם.

האם טוב לאדם שנוצר?

והנה אחר שנברא האדם עדיין מתחזקת השאלה מדוע ניחם ה' לבסוף כי עשה את האדם, וכי הקב"ה לא ידע מה יהיה בסופו, ואם טעה אזי מדוע מלכתחילה ברא אותו. וכבר אמרו בגמ' ששאל אפיקורוס אחד את רבי יהושע אם הקב"ה רואה את הנולד כיצד זה שברא את האדם ולבסוף כתוב שניחם משום יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. והשיב לו הרב, האם נולד לך פעם ילד, והלה השיב בחיוב, ושאלו הרב והאם שמחת בלדתו, והלה השיב ודאי, וחזר הרב ושאל והרי הוא עתיד לבסוף למות וכמה סבל וצרות עוד יעברו עליו כל שנות חייו. אמר לו אתו צדוקי, בזמן שמחה שמחה, ובזמן עצב עצב. כלו' כל דבר בעתו ובזמנו. השיב הרב אכן כך בשעת היצירה כדאי היה האדם להיולד, אחר כך שעשו מה שעשו זה היה זמן עצבות כלפי הקב"ה.

אולם ישנו פירוש נוסף. הנה כאשר עומדים תחת החופה מברכים ברכת יוצר האדם. ובגמ' אמרו ששנתיים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל אם טוב לאדם שנברא או עדיף שלא נברא, ולבסוף הגיעו למסקנה שעדיף לא שלא נברא. וא"כ כיצד אנו מברכים ברכת יוצר האדם על יצירתו.

וביאר המהרש"א כי טוב שלא נוצר לפי שיש רמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה, וכיוון שהרוב הם לא תעשה יש סיכוי גדול יותר שיעבור עבירות ממה שיקיים מצוות. אולם כידוע אדם שעושה תשובה מאהבה זדונות הופכות להיות זכויות וא"כ נמצא עכשיו שנוצר יפשפש במעשיו ויעשה תשובה וממילא תקטן כמות העבירות ביחס למצוות. ולכן חתן וכלה שביום חופתם מוחלים להם על כל עוונותם ניתן לברך ברכת יוצר האדם שיש יותר מצוות מאשר עבירות.

אולם בספר גן רווה ביאר על דרך זו, שהנה כידוע מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה מה שאין כן בעברות. ולכן לפני כל מצוה קדמה לה מחשבה, ואם כן רמ"ח מצוות עשה הם רמ"ח כפול שניים והיינו המצוה והמחשבה שקדמה לה, וזה כבר יותר הרבה משס"ה לא תעשה.

לכן לפי זה מבואר היטב כי יצירת האדם טובה היא בעיני ה' וזה כאשר עושה מעשים טובים ומחשבה שקדמה להם. אבל אנשי דור המבול יצר מחשבות לבם רק רע כל היום, הרי שלא קדמה שום מחשבה טובה למעשה אצלם ולכן ניחם ה' על מה שעשאם.

מדוע השם אדם?

והנה אחר שנברא נזר הבריאה לקחו ה' לקרוא שמות לבעלי החיים, משום שברוב חכמתו ידע להביט למהות של כל בעל חיים ולקרוא לו בשם המאפיין אותו. וכבר אמרו כי כלב הוא מלשון כולו לב, וסוס מפני ששש וצוהל, וחתול מלשון חותלות שמכסה צואתו. ואריה שהם אותיות ירא ה' שרק מה' הוא מפחד. ונחש מלשון שלוחש בין השן וכו'. ולאחר שקרא לכולם שמות אמר ה' ומה יהיה שמך, והשיב אדם כי שמו יהיה אדם. ומדוע, מפני שבא מן האדמה.

והדבר תמוה הרי גם שאר בעלי החיים באו מן האדמה ומדוע לכל אחד בחר ליתן שם עצמי, ודוקא לו בחר ליתן שם כולל. אלא הביאור בדבר, כי האדם ראה שבמהותו של האדם כלולים כל בעלי החיים, טבעם ומזגם, ופעמים שאדם משתמש בתכונות של כלב ופעם של ארי ובפעם של נמר וכדו'. וזה שונה מבעלי החיים שלכל אחד תוכנתו הוא. ולכן אמר שהשם אדם הוא שם כולל כמו האדמה, ללמדך שכמו שהאדמה מה שמזריעים בה זה מה שהיא מצמיחה, כך האדם באיזה תוכנת אופי וסביבה וכדו' שיזריעו בו כך הוא יגדל.

ואדם מחויב להיות טוב בכל תכונה שהוא עושה ולקחת מבעלי החיים את התכונות שלהם ולהשתמש בהם לקודש. וכמו שאמר יהודה בן תימה הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמיים.

ומדוע לא אמר יהודה בין תימה הוי כברווז? שכן ברווז יודע גם לעוף וגם לרוץ וגם לשחות. אלא שהן אמת שהוא יודע את כל אלו אבל כל דבר יודע לעשות מהם רק קצת. אבל אין לך כמו העזות של הנמר הקלות של הצבי והמעוף של הנשר והגבורה של הארי, בזה הם הטובים ביותר. ואדם צריך להיות מושלם במידותיו ולא להתפשר קצת קצת מכל דבר וענין.

ומה שהופך את האדם להיות שלם היא התורה הקדושה, וכאמור לעיל הקב"ה הסתכל באו' וברא עלמא, ניתן להגיע לשלמות אמיתית רק דרך התורה. וכידוע אין מפסידים כשהולכים בדרך התורה.

הנה לנו סיפור מאלף מהחיים! [הובא מספרי מאורות הדף]

צוואה לדורות

לוויה רבת משתתפים שרכה דרכה בסמטאות ירושלים בואכה הר הזיתים. על קהל המלווים נמנו גדולי הרבנים, תלמידי חכמים מסלתה ומשמנה של ירושלים, סוחרים ובעלי עסקים רבים, וסתם "עמך" שהכירו בהזדמנות זו או אחרת את הנפטר הדגול הרב ליפקין. גם המושל התורכי של העיר, שלח משמר כבוד ללוות את ידידו עתיר הנכסים למנוחתו האחרונה.

מסע ההלוויה נעצר מול בית הכנסת בו נהג הנפטר להתפלל, ובניו, שארשת פניהם ענתה בהם כי מאז עמדם על דעתם לא חסרו מאומה, נעמדו לצד הטלית שסוככה על אביהם האהוב, ובחלל הרחוב הדהד קולם ברמה "יתגדל ויתקדש שמיה רבא".

מן הצד נשמע מתייפח קולה של אלמנה עלובה, שהנפטר הדגול תמך בה ביד רחבה עשרות שנים מאז עזבה בעלה לאנחות והתירה עם היתומים רכים. גם פניהם של עניי ירושלים עגומות היו, ונדמה היה שמשתדלים הם לא להרעיש בקופותיהם יתר על המידה, לכבוד הנפטר שכל פעם שלשל סכום הגון לתוכן.

אחת למספר דקות נעצרו המלווים ובני הנפטר התייצבו לאמירת קדיש, ליד כל בית כנסת, ישיבה, או בית מדרש שהוקמו מהונו של הנפטר הדגול.

חדי העין שהשתתפו בלוויה, יכלו להבחין כי בכל פעם בה אמרו הבנים קדיש, הזדרזו הוציאו מכיס מקטורנם נייר קטן, עליו מודפסת התפילה השגורה בפי כל יהודי שומר תורה ומצוות, וממנה קראו את התפילה, כשלא פעם נכשל מי מהם בלשונו ועיוות את המילים המוכרות. במיוחד בלט הבן הבכור בהיגוי האמריקני שאימץ לעצמו מאז היגר לאמריקה הגדולה לפני עשרות שנים.

למגינת לבו, לא זכה הנפטר שצאצאיו ימשיכו את דרכו, דרך התורה והמצוות.

מסע ההלוויה הגיע אל קיצו, פסגת הר הזיתים נתמלאה אדם, את שורת ההספדים הנרגשים חתם ישיש מקרובי המשפחה ר' וועלוול שמו. את דבריו סיים בקול חנוק באומרו, יהי רצון שיזכה הנפטר הדגול לראות נחת יהודית מכל צאצאיו. והליט בידיו על ראשו הרוטט מבכי.

צילם של הברושים הגבוהים הניצבים דוממים במקומם, ממנו רואים הם את בני ירושלים מובאים למנוחת עולמים דור אחר דור, הלך והתארך, ואנשי החברא קדישא נזדרזו להטמין את הנפטר בין גרבי אדמה ירושלמית, משנסתם הגולל, ירדה אפילה על בית הקברות ורוח סתווית קרירה בידרה את מעילי הנאספים, שהתפזרו בשקט איש לדרכו.

ביתו המפואר של הנפטר המה מנחמים שטרחו ובאו להביע את תנחומיהם הכנים, ביום האחרון לימי השבע, הופיע בבית המשפחה ר' וועלוול הישיש וביקש להמתיק סוד עם בני הנפטר.

דריכותם גברה, אחר שהישיש שלף מכיס מעילו מעטפה לבנה עשוייה נייר משובח, עליו מוטבע חותם בית המסחר של אביהם.

אט אט, פתח ר' וועלוול את המעטפה ובידיים רועדות הוציא מתוכה גליון רווי מילים והחל להקריא: בני ובנותי היקרים, האהובים לי עד מאד.

אין אדם יודע את יום מותו, ועל כן נתישבתי היום בעודי צלול ופקח, כדי לצוות את נכסי אחר לכתי מעמכם לעולם האמת.

אני מצווה כי כל נכסי יחולקו ביניכם שווה בשווה, וכולי תפילה ותקוה, הכי השלום והשלווה ישכנו במשפחתנו לאורח ימים.

יקירי. נכסים רבים וטובים מוריש אני לכם. בקשה צנועה אחת לי אליכם. אנא, את הבית בו התגוררתי אל תמכרו ואל תשכירו, אלא אתם ובניהם אחריכם עד עשרה דורות תשכנו בו. כמו כן מצווה אני, כל כל עוד אתם שוכנים בביתי, אין לשנות ואין להזיז ממקומו את חדר הספריה בו השקעתי עמל וטרחה מרובים.

מנאי, אוהבכם.

הישיש זקף קמעא את גבו הכפוף, נאנח קלות עם סיום שתייתו של כוס תה מהביל, ונפנה ללכת לדרכו כשהוא מפקיד את הצוואה בידי בני הנפטר. אני את שלי עשיתי, הפטיר והלך.

מיד עם סגירת דלת הבית החלו הבנים מדברים זה עם זה ללא סדר. זה עתה נתגלתה בפניהם העובדה, כי אביהם הותיר להם נכסי דלא ניידי בלבד. לעומת זאת, כל הונו הרב הצבור במטבעות וביהלומים, נותר כמוס, בצוואתו לא הזכיר האב מאומה אודות אלו.

חיפושים ופניות אל הבנקים איתם עמד בקשרי מסחר, לא העלו מאומה. הכסף עשה לו כנפיים וכאילו פרח לו עם הנפטר לשמי רום.

ימי השלושים חלפו ועברו. הבנים התכנסו שנית במרומי הר הזיתים, הקימו מצבה מפוארה לראש משפחתם ונפרדו איש איש למקומו ולארצו.

דור הולך ודור בא, ירושלים משנה את פניה. השלטון התורכי מפנה את מקומו לכובש הבא בתור, ובית משפחת ליפקין על מקומו עומד. על הדלת שבפתחו עדיין מתנוסס שלט העץ העתיק הנושא בגאון את המילים משפחות ליפקין, שנחקקו ביד אומן ירושלמי מן הימים ההם. אכן, קיימו בניו וצאצאיו אחריו את צוואתו ולא משו מביתו. גם בקשתו השניה נענתה בחפץ לב, ותהי ספרייתו של אבי המשפחה שלמה ושמורה כבימי חייו, נאמנה לבעליה.

כל המאריך בתפלה אין תפלתו חוזרת ריקם, אמרו חז"ל, ודומה היה שתפילותיו הזכות של אבי המשפחה הן שהחזירו למוטב את אחד מהענפים שהשתרגו מצאצאיו לאורך דורות. צאצאי משפחת ליפקין שבו למקום, נתגלגלה השמועה בירושלים.

ויהי היום, אחד מבני המשפחה אשר חזר למוטב, שב מבית מדרשו ונפנה לספריית הסב כדי לחזור על תלמודו. לחיצה עדינה על הידית הנושנה, והדלת העתיקה סבה על ציריה וחרקה באותה מנגינה שהיא משמיעה עוד מימי הסב הדגול.

הבחור ניגש אל ארון הספרים, הוציא ממנו מסכת נדרים, הניח את הכרך הענק על שולחן העץ הכבד והחל לדפדף בין דפיו עד שהגיע אל המקום הרצוי לו בדף מ"ח שם עוסקת הגמ' בסב שאינו רוצה להוריש את נכסיו לבנו שסר מדרך התורה, אלא לנכדו, אם ישוב הוא למוטב. והוא החל ללמוד את דף הגמרא, ובמקום לראות את אותיותיה האהובות והמוכרות של הגמ', ריצדו מול עיניו אותיות שנכתבו בעט נובע לפי שנים רבות. דבר מה בקרבו אמר לו, כי היד שכתבה אותיות אלו היא זו שכתבה את הצוואה השמורה בכספת המשפחה מימים ימימה, אכן חושיו לא הטעוהו.

נכדי היקר, כתב אבי משפחת ליפקין לפני דורות.

איני יודע אם נכדי אתה, או ניני, או אפ' נין ניני, אך שמחה גדולה מציפה אותי ברגע זה, כשאני מנסה לדמיין בראשי אחד מצאצאי העמל בתורה. אם פתחת את הגמ', סימן ואות הוא כי נמנה אתה על חובשי ספסלי בית המדרש.

גש יקירי אל עץ הברוש העומד בפינת החצר. עמוד ליד גזעו ופסע שבעה צעדים לכיוון הבית. עמוד במקומך, חפור באדמה, כל מה שתמצא שלך הוא.

מנאי סבך האוהב.

נאמנה היא האדמה לבעליה, ובקרבה אצרה במשך דורות את ארגז מטבעות הזהב שהטמין בה אבי המשפחה ליפקין, כמתנה לצאצאו שישוב למוטב אל דרך התורה והמצוות.

הרב ט' סיפר סיפור זה בעת סיום מסכת נדרים. כשסיפר זאת הוסיף ואמר, כי שמע את הסיפור הזה לפי שנים רבות ואינו זוכר היכן. והנה, להפתעת כל משתתפי הסיום קם אחד מלומדי השיעור, יהודי מבוגר וסיפר, בילדותי גרו בשכונתנו בני משפחת ליפקין. ביום בהיר הם התעשרו השמועה התגלגלה כי מצאו אוצר, אך את הסיפור העומד מאחורי האוצר לא שמעתי מעולם עד עתה.

שבת שלום!

נכתב ע"י הרה"ג אלדד סבג
ראש כולל אחה"צ "מאור שמחה"

 

כתבות נוספות:

תוכניה ערב שבועות תשע"ו

לבחור בחיים של כוח! סדנה חדשה במדרשת שבילי השושנים

מסיבת פורים תשע"ו במדרשיית שבילי השושנים

טבת תשע"ו- מדרשת שבילי השושנים

תוכניה למדרשת שבילי שושנים חודש כסלו תשע"ו

תוכניה של שבילי השושנים לחודש אלול תשע"ה

תוכניה של מדרשת שבילי השושנים לחודש תמוז תשע"ה

הרצאות בחודש תמוז תשע"ה במדרשת שבילי השושנים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *