תחילה וראש
היה זה באחת הלילות שקדמו לדינר. הצוות המוגבר שעמל, לעיתים עד השעות האחרונות של הלילה, הגיע קרוב לתקרת ההתאמצות האנושית…
אחד העוסקים במלאכה שאל אז, מתוך פיהוק רחב: מתי כבר נהיה אחרי הדינר?…
"אל תחשוב", השיבוהו כולם, "שהדינר הוא הסוף… זהו אירוע המבשר התחלה וראשית, עכשיו מתחילים באמת…
ועוד איך שהם צדקו!…

*        *        *

יחד שבטי ישראל
הם הגיעו לשם בהמוניהם. חסידים וליטאים. ספרדים ואשכנזים. מכל המינים. מכל הסוגים. כל גווני הקשת.
עמדתי שם בצד. בפינת האולם. ניסיתי לתהות לעצמי מה יחשוב אורח שייקלע לכאן כעת, ללא הזמנה.

מה הוא אמור לחשוב? חתונה? (כאלו ריקודים סוערים)… כנס ספרדי? (המנחה – רב ספרדי. חלק נכבד ביותר מהציבור – ספרדי. המקהלה גם כן, ועוד ועוד)… ואולי אסיפה אשכנזית? (חלק גדול בציבור, כולל שולחנות עמוסים מהקהילה הליטאית והחסידית למגוון עדותיהם ושבטיהם. זמר חסידי מובהק. ועוד ועוד)… ואולי זה בכלל שייך לאירועי יום הזיכרון (את ה"ק-ל מלא רחמים" ודאי לא נשכח זמן רב)… מופע לולייני (או, אה, איזה תרגילים אקרובטיים מרהיבים)…
זה ברור. היה זה מופע של קידוש שם-שמיים בכל קנה-מדה. כנס של "יחד שבטי ישראל". כנס אחדות. כנס של אהבת ישראל כמיטב המסורת של "שבילי אור".
עבורנו, קהילת "זיו התורה", היה זה מופע התלכדות פנימי, כביר ועצום, מלא ערגה וכיסופים, באווירה חמה ונלבבת.

*        *        *

נר ה' נשמת אדם
ואם כבר דיברנו על ה"אזכרה", אי אפשר שלא להתייחס אליה.
לא הרבה עיניים נשארו יבשות כאשר עלה ידידנו היקר פנחס סוויסה להדליק את הנר. משהו בלב זע. איזושהיא צמרמורת השמורה לרגעים מיוחדים באמת. רגעים המדברים אל הנשמה. באותה שעה לא נשמע באולם שום רחש. אף לא אוושה.
הנר שהוגדל על המסך אמר את הכל. נר ה' נשמת אדם. כן, כך היא נשמתו של היהודי, מתנועעת ומאירה. וירא העם וינועו. בספרים הקדושים מובא למה טבעו של היהודי מושך אותו להתנועע בשעה שהוא מתפלל, כי נשמתו היא כמו פתילה ונר, המתנועעים, ברגש, בהמייה.
החזן הלפגוט, בעל השם העולמי, נראה כי הפעם גם הוא התרגש מהמעמד. תאורת האולם כובתה, כך קל יותר להתייחד עם זכרם של קרובים. המצא מנוחה נכונה. בגן עדן תהא מנוחתם. ה' היא נחלתם.
איך אמר שלמה המלך בספר קוהלת?
- "והחי יתן אל לבו"!!

 *        *        *

אל תכבדוני – תנו לה' כבוד!!
כמו חשמל הורגש באוויר, עת נכנס לאולם מורנו הרב פרץ מאיר שליט"א. עוד בטרם הספיק המנחה לקבל את פניו, נעמד כל הקהל הקדוש על רגליו, שניות אחדות של שקט מתוח, ומיד לאחר מכן – כאילו באופן מתוזמן – פרץ הקהל האדיר בשירה סוחפת ורוגשת. ללא ספק, היה זה אחד מרגעיה היפים של הקהילה ושל כלל האורחים.
מסופר על אחד מגדולי ישראל מהדורות הקודמים, שהגיע להתארח בעיר גדולה. בפתח העיר המתינו
לו תושבי העיר וקיבלו את פניו בשירה ובזמרה. לא נתקררה דעתם עד שניתקו את מוסרותיהם של הסוסים המושכים בחבל, והכניסו את עצמם בעול המושכות. אלא שלא חלפו רגעים אחדים עד ששמו לבם שהרב עצמו נעלם… תרו הנה והנה והופתעו לראותו נדחק בין ההמון הרב המושך בגופו את העגלה… לתמיהתם, השיב הרב בפשטות: ראיתי שאתם מושכים לבדכם את העגלה, הבנתי שיש בכך עניין גדול, חפצתי גם לזכות בכך…
בסיפור הנ"ל נזכרנו, כשראינו את הרב פרץ עושה עצמו כלא מבין בשביל מה נועדה השירה שקיבלה את פניו. תוך דקות מצא הרב את עצמו עומד על אחד הכיסאות בבמה, משולהב כולו בשירי הדבקות…

*        *        *

שישו ושמחו בשמחת התורה
אמת מה נהדר היה לראות את שורת "מסיימי המסכתות" עולים על הבמה.
לסיום מסכתא ישנה משמעות עמוקה וחשובה בספרי המקורות. הגמרא במסכת שבת מספרת על האמורה אביי, שהיה עורך סעודה לתלמידי הישיבה, כל אימת שהיה אחד התלמידים מסיים מסכתא.
עד היום, נהוג בקהילות ישראל לחגוג "סיום מסכתא" בשמחה ובטוב לבב.
מי ששמע את ישראל מתאר את מסכת חייו, ואת המעגל שנסגר עתה בסיימו את מסכת ראש השנה – זכה לראות התרגשות יהודית מהי.
שח באוזננו אברך חשוב ובן-תורה: אני נמצא באוהלה של תורה זה עשרות בשנים. חוויתי סיומי מסכתאות לרוב. אך כאן יצאתי מגדרי. ה"יגעת ומצאת" שראיתי כאן, הניע בקרבי כמה וכמה מיתרים…
אמת ויציב!

*        *        *

 

כתבות נוספות:

1. דינר תש"ע – שלא יכבה נרו לעולם ועד
2. כשרות המזון – שיעורו של הרב משה ויא שליט"א
3. דינר תש"ע
4. ליל שבועות בזיו התורה – "חזו בני חביבי"
5. שמחת הברית לבן מורנו הרב פרץ מאיר שליט"א
6. להאיר מתוך חשכה – סיום מסכת
7. דינר תשס"ט / תשס"ח
8. ל"ג בעומר בישיבת רינת אהרון | השראה של פעם בשנה
9. תשרי ס"ט – ירושלים עיר של אחדות – טיול לנשות הקהילה
10. כנס אחדות והתעוררות – יהודה סעדו במופע אדון הסליחות
11. יום מנוחה וקדושה-שבת מועדון נוער
12. שבט ס"ט – דבר הרב
13. הכנסת ספר תורה ל"זיו התורה"