[heading style="1"]המאמץ משתלם![/heading]
ויקח שם ויפת את השמלה. התורה מספרת כי נח אחר שיצא מן התיבה, נטע כרם, ושתה מן היין. השתכר והיה נראה בביזיון בלא מלבוש. והנה ראה זאת בנו חם והלך לספר לאחיו [ולפי דעה אחת אף סירסו]. שם – הזדרז ורץ להביא את השמלה, ביקש את עזרתו של יפת ונענה בחיוב, ושניהם יחד הלכו לכסות את ערות אביהם כשפניהם לאחור. וכשנח התפקח מיינו העניק ברכה לכל אחד ואחד.
בחז"ל מבואר כי בשכר המעשה של שם זכה שבניו יתכסו בציצית. ויפת שנסרך אחר שם יזכה לקבורה לעתיד לבוא במלחמת גוג ומגוג אשר כידוע יקברו את המתים כשבעה חודשים. וחם אשר במקום לכסות את אביו הלך וביקש שיעשו זאת אחיו, ילכו בניו בלא בגדים וכמו שמצינו עד היום כושיים הולכים במערומיהם. ואמרו חז"ל כי לעתיד לבוא כל אחד שלבש ציצית יזכה לאלפיים ושמונה מאות עבדים, וזה משום שחם שהיה צריך להתאמץ הטיל את מלאכתו על שם ויפת לפיכך לעתיד הוא עבד להם, ושם שזכה לציצית כי הזדרז יזכו בניו שאם יתעטפו בה יהיו בני חם עבדים להם.
מכאן כאמור רואים עד כמה גדולה התאמצות שאדם עושה וגם גדול שכרה. וננסה להביא עוד כמה דוגמאות לענין זה.
בגמ' במסכת חגיגה [דף ט'] מבואר ששאל בן הא הא את הלל על הפס' "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו". לכאורה מה הכפילות הרי צדיק זהו עובד אלקים ורשע זהו אשר לא עבדו. והשיב לו בן הא הא בעצמו כי יש הבדל בין השונה פרקו מאה פעמים לבין השונה פירקו מאה ואחד פעמים, וזה ששונה רק מאה נראה אשר לא עבדו ביחס למי ששונה מאה ואחד.
אגב שמו של בן הא הא די משונה, וכתבו המפרשים כי בן הא הא היה גר צדק, וקראו לו כך משום דהא היינו בנו של אברהם אבינו שהוסיפו ה' לשמו שבתחילה נקרא אברם ולבסוף אברהם. וכן בן שרה שהוסיפו לה ה'. וגם בן בג בג היה גר, ושמו בג היינו בן גרים, וגם ב' וג' יחד שוה לאות ה'.
ונמצא לפי דברי בן הא הא למרות שאדם חזר על תלמודו מאה פעמים אם יכל להתאמץ וללמוד עד פעם למרות הקושי אשר הוא לאין ערוך, נחשב לאשר לא עבדו. כלו' מאמץ יתר בלימוד יכול להביא לתוצאות מפליאות ודוקא ככל שהקושי גדל. ומענין שבמסכת אבות בן הא הא בעצמו אומר לפום צערא אגרא. והיינו שלפי הצער כן השכר.
ומצאנו גם ברות אחר שערפה פנתה מחמותה והפנתה עורף ויצאו ממנה ברבות הימים, ילידי הרפה וגלית ביניהם, הרי שרות דבקה בחמותה, ולמרות דברי ההיגיון שאמרה לה חמותה התעקשה להמשיך עימה. ותרא כי מתאמצת היא ללכת וכו' והיינו שהמאמץ והרצון הוא מה שמוביל את האדם לעלייתו הרוחנית ולצמיחתו, ולכן כשראתה כי מתאמצת זו היתה כבר סיבה מספיקה מדוע כדאי להביאה איתה ולגיירה.
וכבר המשילו זו גדולי המוסר לאדם שנוסע על אופנים, כל זמן שקשה לו סימן שהוא בעליה, וכשקל לו הרי הוא בירידה, ואף כשעומד ולא מזיז שום איבר הרי הוא נופל. וכך גם בכל העניינים הרוחניים, אם קשה סימן שאתה בעליה, ואם קל מידי כנראה שאתה בירידה.
[heading style="1"]שרף לו את הכסף![/heading]
ובספר המשלים הובא משל על אותו בן עצלן אשר מלבד לשכב על מיטתו עד שעה מאוחרת בכל בוקר עוד היה הולך בטל. ויהי היום פנה אליו אביו ואמר: לא עוד! כאן בבית בשביל להתפרנס אביך עובד קשה מידי יום, אם רצונך להמשיך בהוואי חיים זה תדאג גם למזון, אם רצונך לאכול עליך להראות לי כי אתה עובד ומצליח לגייס מעט כסף.
הבן למחרת המשיך לישון כהרגלו עד מאוחר, אולם לפתע נזכר שעליו לדאוג למעט כסף כדי להראות לאביו שהוא אכן רציני. קם ממיטתו פנה אל אמו: אמא יקרה! שמעת מה אבא אמר, אנא עזרי לי , אולי יש באמתחתך 50 שקלים. האם הרחמנית הוציאה מארנקה את הסכום המבוקש והגישה לבנה. כשחזר האב בערב רצה לראות את פרי עמלו של בנו, הבן שלף מיד שטר של חמישים. אביו אך ראה את השטר לקח אותו בשתי ידיו וקרעו לעיני הבן. אמר האב לבנו אני יודע שלא עבדת!
למחרת שוב הבן קם מאוחר ושוב ביקש מאמו חמישים שקלים ושוב הגיע אביו וחזר על אותה פעולה. וכך הדבר חזר עליו עצמו מספר פעמים. אולם לא לעולם חוסן, והאם הרחמנית אף לה תם ונגמר כספה, פנתה אל בנה ואמרה, זהו, מהיום עליך לדאוג לעצמך, אזל הכסף מארנקי ועד חודש הבא כנראה שלא יהא, אין ברירה עליך לצאת ולעבוד ולגייס מעט כסף.
הבן יצא בלית ברירה עבד קשה ובסוף היום קיבל שטר של 50 שקלים. כשאביו חזר הביתה הראה הבן בהתלהבות את השטר שקיבל, אולם מיד בשעה שאביו קירב את השטר אל גופו כדי לקורעו, זעק הבן, אבא לא!!
אמר לו אביו היום אני רואה שבאמת עבדת. משום שכשאדם עמל על כספו הכסף יקר בעיניו ולכן קשה לו גם לאבדו.
הנמשל ברור מאליו כי כשאדם מתאמץ יותר הרי שהוא קונה את מה שרוצה לקנות במאמץ הכביר שהשקיע. ובמה שאדם יגע ומתאמץ יותר הוא אוהב יותר, הדבר קרוב ללבו יותר ואינו רוצה לאבדו.
יש בתאי המח תאי זיכרון שעשויים לשימוש לטווח קצר ויש שעשויים לטווח ארוך. אלו שעשויים לטווח הקצר הרי הם בשימוש תדיר, ותמיד זמינים לשימוש. אולם אלו בזיכרון הרחוק אם פשוט נמחקים עם הזמן. ומה שקובע אם יהיו לטווח הקצר או הארוך הוא הרצינות שאדם מיחס למאורע שראה והרצון לזוכרו.
[heading style="1"]על מה מסתכלים בשמים?[/heading]
והנה מבואר במדרש, כי אילו היה יודע ראובן שתכתוב עליו התורה וישמע ראובן ויצילהו מידם היה לוקח ליוסף על כתפיו ומביאו אל אביו. ואילו היה יודע אהרן שהתורה תכתוב עליו וראך ושמח בלבו הרי שהיה יוצא לקראת משה בתופים ובמחולות. ואילו היה יודע בועז שיכתבו עליו ויצבוט לה קלי, היה מכין לרות עגלים פטומות.
ובאמת כי מדרש זה צריך ביאור, וכי אלו הגדולים עשו הדבר מפני שרצו לזכות לאיזה פרסום. הרי ודאי שכל מה שעשו לא עשו אלא לשם שמיים, ומדוע כך מתייחס אליהם המדרש.
אלא ביאורו של עניין, כי מעשים רבים שאנו עושים בחיי היומיום ואין איש שם על לב לדעת כי מעשים אלו שנחשבים פעוטים בעיני האדם, חשובים הם מאד בשמיים. ולכן מדגיש המדרש כי ראובן כוונתו היתה כל כך רצויה בזה שרצה להציל את יוסף וכיון שכל האחים היו בדעה אחת נגד יוסף והוא יצא מן הכלל לכן בשמיים מאד החשיבו את רצונו העז של ראובן להציל את יוסף. ונמצא כי מכל שנותיו של ראובן נזכר לשבח דבר פעוט זה, ללמדך עד כמה גם דברים פעולים חשובים הם בשמיים לאין ערוך.
כמו כן אצל אהרן, שכן מכל שנותיו של אהרן שכל כך הרבה פעל ועשה בהקרבת קרובנות ובשיתוף הנהגת העם, בכל מצאו לשבחו בנקודה לכאו' די פעוטה והיא שיצא בשמחה לקראת אחיו. הרי עד כמה היה נחשב מעשה זה כלפי שמיא. וכן אצל בועז שהאריך ימים רבים ולא סיפרו בשבח ימיו מאומה למרות שהיה גדול הדור, ורק מעשה קטן זה.
נמצא כי אלו הגדולים באמת עשו לשם שמיים רק המדרש רוצה להדגיש שמעשים אלו לא היו נחשבים בעיניהם למאומה ואילו היו יודעים עד כמה נחשבים הם בשמים הרי שהיו מתאמיצים הרבה יותר!
[heading style="1"]לבוא לשיעור גם כשעייפים![/heading]
ומעשה ביהודי שבכל פעם שהיה מגיע לשיעור דף היומי בערב היה נרדם מיד לאחר כמה שורות. הדבר היה חוזר על עצמו בדרך קבע. אולם דא עקא כי לא רק שנרדם אלא אף נחר וכל העם רואים את הקולות והדבר הפריע לחלק מחברי השיעור. בשלב מסויים ניגש אליו המגיד שיעור ואמר לו: ראה יש לי שיעור נוסף בדיוק על אותו דף גם בבוקר, אולי כדאי שבערב תלך לישון מוקדם יותר, ובבוקר תקום עם כוחות מחודשים ותהא מרוכז יותר, ואף תלמד משהו בכל זאת…
הלה השיב: אני אתייעץ עם הרב שלי ואראה מה לעשות. למחרת בבוקר הגיע לשיעור השתתף והיה ערני למדי. המגיד שיעור היה בטוח כי הרב שלו הורה לו לעשות כן. אולם בערב ראה שהגיע שוב לשיעור והפעם נרדם יותר מהר ממה שהיה נרדם בדר"כ [קם יותר מוקדם בבוקר]. פנה אליו אחרי השיעור ושאלו מה החליט לעשות.
ענה לו הלה, הרב שלי שאל אותי מה אני עושה אחרי שאני מגיע לבית לאחר עבודתי, ואני השבתי שאני אוכל וקורא משהו ונרדם, לאחר רבע שעה באה אשתי ומעירה אותי ללכת לשיעור, ואני מסתרך לי לאיטי ומרוב עייפות נרדם בשיעור. אמר לי הרב תלך לשני השיעורים, בבוקר תלמד, ובערב חשוב שתלך כדי שהילדים יראו כמה מאמץ אתה משקיע בשביל ללמוד ויקחו מוסר, הדבר הזה חשוב עשרת מונים, משום שבזה יתחנכו כי בשביל התורה צריך להתאמץ ורק כך ניתן להצליח, ולפום צערא אגרא.
שבת שלום!
נכתב ע"י הרה"ג אלדד סבג
ראש כולל אחה"צ "מאור שמחה"
