תקוותינו שימים הבאים עלינו יתהפכו לימי שמחה אולם אם חלילה לא נזכה הרבה שנים עובר עלינו תחושה שהנה התאבלנו על ירושלים ועדיין לא זכינו בבניינו
וחז"ל אמרו "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינו" ועוד יותר הרבה גדולי עולם כבר התאבלו בהתאבלות עצומה ומשיח לא הגיע ומה גם שהם התאבלו ולא הצליחו להביא את הגאולה אז מה יוסיף קרוץ מחומר כמוני, והאמת שיש לנו להתבונן בעומק עניין ההתאבלות על ירושלים שלכאורה אם אנו זכאים אז תבוא הגאולה ואם ח"ו לא אז תתעכב הגאולה אז מה יוסיף ומה יוריד עניין ההתאבלות אלא שעלינו לדעת ששורש ההתאבלות היא בהבנת חוסר "גילוי אורה" בעולם שזה תכלית הבריאה ושהשכינה מתגלגלת כ"בעפר וככל יותר שיהודי זוכה להיות קרוב לה' זוכה להבין מה החסר בעולם וע"כ כל או"א מאיתנו שמתבונן התבוננות אמיתית בעצם מגיע להכרה יותר גדולה באחדות ה' ולכן עצם ההתאבלות מקרבת את היהודי לה' וממילא מקרבת אותנו לגאולה ומה שחז"ל הבטיחו זוכה ורואה בבנינו גם אם חלילה לא זוכה את הבניין הגשמי אבל את הבניין הרוחני של נפש האדם זוכה להבנות כי עצם ההתאבלות מגלה, אבל היהודי אור ה' וע"כ אדרבא שהזמן מסוגל להתבונן ולהגיע להרגיש חוסר גילוי אור ה' ע"י כך יהודי זוכה להגיע לבניין נפשי ולקרבת ה' ולגאולה פרטית ולכן כל התאבלות חשובה וכל התאבלות מגלה קצת מאור ה' עד יזרח עלינו אור ה' שבעתיים כאור החמה.
