[heading style="1"]חבל על הזמן![/heading]
יעקב מתקרב לחרן, ולפתע מבחין כי שלשה עדרי צאן רובצים מסביב לבאר באפס מעשה. הוא פונה אליהם: לא עת האסף המקנה השקו הצאן ולכו רעו". יעקב מתכוון לומר להם הרי עוד היום גדול מדוע אתם יושבים ומבזבזים את זמנכם. נתאר לעצמינו הלך זר שמתקרב לחבורת תושבים מהמקום ולפני שהוא בכלל מכיר אותם הוא כבר מטיף להם מוסר, הלא הדבר נראה תמוה לחלוטין אם לא חצוף.
ומה משיבים הרועים, ישנה אבן גדולה על פי הבאר בכדי להסיר את האבן צריך שכל הרועים יחדיו יתאחדו ורק אז יהיה ניתן להסיר את האבן. הדבר תמוה עוד יותר הרי אתם יושבים כל כך הרבה זמן ומשחקים משחקי קוביה לבטלה עד שכולם יגיעו, והכל בכדי להסיר איזו אבן.
שמעתי בעבר ביאור נפלא. יעקב ראה שאנשי חרן הם אנשים צרי עין, הם לא מוכנים לוותר ממונם במאומה לטובת הזולת, ולכן הוכיחם אולם עשה זאת בחכמה על מנת שהם יבינו שמשתלמת להם התוכחה. אנשי חרן היו כל כך צרי עין שהם לא רצו שאף אחד מתושבי המקום יקח יותר מים מזולתו, ולכן הם לקחו אבן גדולה שרק כאשר מתאספים כולם יחד יהיה ניתן להורידה, וכך באותה שעה יוכלו כולם להיווכח מי לא יותר ממי.
יעקב הבחין בטעותם ובצרות עינם ולכן הסביר להם על חשיבות הזמן, מדוע לא כדאי לבזבזו, יוכלו לרכוש מכסה קל יותר, ולהשים בו מנעול, ולכל אחד מהרועים יהיה מפתח אישי, ואז כאשר כל אחד ישקה את צאנו יוכל להמשיך לרעות ובזמן זה אולי ימצא עוד בארות מים נוספים באזור. אבל מנהגם הרע גורם להם להישאר סביב הבאר "ולשרוף" את זמנם בידם, עד שכל הרועים יתאספו והכל בגלל קצת יותר מים שייקח אחד מחבירו.
וזכורני סיפור אמיתי משעשע, כי ארבע חברים טובים החליטו לפתוח עסק במשותף "בית קפה" באיזור רמת גן. יעצו להם כי כדאי להם בתחילה לתייעץ עם רב גדול אם לפתוח אם לאו. סיפרו להם שיש בעיר הסמוכה הלא היא בני ברק רב גדול העונה לשם ר' חיים קנייבסקי שליט"א. בשעות הערב הגיע ג'יפ גדול והחנה בסמוך לבית הרב. ראש החבורה אמר לחבריו המתינו לי כאן ברכב אני כבר יורד. היה שם אמנם תור שהשתרע לקבל עצה וברכה מהרב, אבל למיודעינו זה לא כ"כ הפריע, הוא דחף קצת פה וקצת שם ונכנס עד שהגיע לרב. שאל את הרב: תראה כבוד הרב אני וחבריי רוצים לפתוח בית קפה ברמת גן, מה כבודו אומר? הרב כידוע איש קדוש אשר הבלי העולם הזה ממנו והלאה, הוא אפילו לא הבין את השאלה. אמר לו הרב: בית קפה? מדוע צריך לעשות בית לקפה? אני לא מבין, כשאני רוצה לשתות קפה אני מכין כוס קפה וחוזר לספר ותוך כדי גם לומד וגם שותה קפה, מדוע הקפה צריך בית מיוחד? אמר לו הבחור: תראה הרב, כבודו לא מבין, יש מקום שאנשים באים לפני העבודה או בסופה שותים קפה, אוכלים חתיכת עוגה קוראים עיתון, קצת מדברים, שעה, שעה וחצי וכדו', ואז ממשיכים הלאה למלאכתם. אמר לו הרב: שעה, שעה וחצי צריך בשביל כוס קפה, אני ממש לא מבין לדעתי "חבל על הזמן"!
הבחור ירד במהירות בגרם המדרגות וחזר על חבריו כשתשובה בפיו: יש לי תשובה משמחת מהרב, שאלתי את הרב אם לפתוח בית קפה? והרב השיב: "חבל על זמן". הבחור בתמימותו חשב שהרב התכוון לחבל על הזמן במובן של "הסלנג". הם פתחו בית קפה ואף קראו לו "חבל על הזמן". [בעבר בדקו זאת שני בחורים שהיו בשיעור במרכזייה של בזק אם יש כזה עסק, והתברר כי יש שני סניפים ברמת גן העונים על השם "חבל על הזמן"….]
ומכיון שהזמן כל כך יקר ובאמת חבל עליו, ניסה יעקב לאלפם בינה, והם לא כעסו עליו משום שגם נתן פתרונות, אם ילכו לרעות הרי שימצאו עוד בארות מים, ממילא הנכסים שלהם רק יגדלו, ומכיון שהדבר הפך להיות ריווחי, אפשר שאפי' ראו בו ביעקב יועץ כלכלי!
תפקידו של היצר הוא להסית את האדם מייעודו האמיתי, ולאבד את זמנו, ולאחר זמן כשאדם תופס מה עולל לו יצרו, פעמים שכבר מאוחר מידי. מושלי משלים המשילו זאת במשל נפלא:
פריץ אחד היה לו שיגעון. תמיד כששב מיריד סוסים שבו השתתף, גרר צוות משרתיו כמה סוסים גזעיים משובחים.
אולם כל אלו החווירו לעומת האהבה המופלאה שרחש הפריץ לסוסו ספוני. אהבתו "לספוני" לא ידעה גבולות. לאן שהלך הוליך את סוסו איתו. כשהיה רוצה להירגע, מתיישב היה ליד סוסו האהוב ומלטף את גבו. כל עולמו סבב סביב "ספוני". אכן, שיגעון.
ביום מן הימים הוזמן הפריץ לנשף מלכותי שעמד להערך בארמון המלוכה בעיר הבירה. הפריץ לא חשב לרגע להעדר מנשף זה. לא בכל יום הוא מקבל הזמנה מלכותית. אבל הוא חייב למצוא פתרון לספוני שלו, לא יתכן שייפרד מסוסו האהוב.
קרא הפריץ לשומר האורוות והודיע לו כי עליו להתכונן לנסיעה לעיר הבירה. "אתה תהיה שומרו האישי של ספוני", פקד הפריץ. "עליך לשמור עליו מכל משמר, לבל יאונה לו כל רע!"
בליל הנשף, לפני שיצא אל הנפש המלכותי, נכנס הפריץ לאורווה, שם שהו ספוני ושומר ראשו. חיבק את סוסו חיבוק עז, פנה לשומר ואמר: "כדי שלא תרדם על משמרתך, אתן לך עצה. הפעל את מוחך והצג לעצמך שאלות פילוסופיות עמוקות. התמקד בהן, וכך לא תרדם".
לעת חצות בא הפריץ לדרוש בשלום סוסו. נכנס אל האורווה וראה את השומר עומד עירני ודרוך.
"על מה אתה חושב?" שאל את השומר.
"יש לי שאלה פילוסופית. כאשר לקחתי פטיש והכיתי את המסמר בתוך העץ, נוצר חור בתוך העץ. להיכן נעלם העץ שהיה בתוך החור?"
"שאלה יפה!" אמר הפריץ וטפח על שכמו, "המשך נא לחשוב ידידי!"
שעות נוספות חלפו, ושוב הופיע הפריץ בפתח האורווה. הוא הבחין בשומר העומד דרוך ועירני באותו מקום בו עמד בתחילת הערב.
"מה עכשיו?" שאל הפריץ.
"עלתה במוחי שאלה נוספת", אמר השומר, "אכלתי כעך שבמרכזו היה חור גדול. את הכעך אכלתי עד תומו, בחור של הכעך לא נגעתי. להיכן הוא נעלם?"
"באמת, שאלה מצויינת!" שוב טפיחה על השכם, חיבוק נוסף לסוס, וחזרה לאולם הנשף.
השחר האיר, ניצנים ראשונים של בוקר הופיעו, והפריץ ניצב שוב בפתח האורווה. הוא היה בטוח שהפעם ימצא שומר מנומנם ועייף לאחר לילה כה ארוך.
אבל, לא. השומר עמד עירני ודרוך באותו מקום שבו עמד בליל אמש.
"כל הכבוד לך!" אמר הפריץ. "על מה אתה חושב עכשיו?"
"שאלה גדולה עלתה בראשי בדקות האחרונות, ואיני מוצא לה פתרון".
"מה השאלה?" התעניין הפריץ.
"עומד אני כאן מאז ליל אמש על משמרתי עירני, דרוך ומשגיח על הסוס. ואני תמה כל כך, להיכן נעלם הסוס?"
הפריץ נפל והתעלף…
אם לא ישים האדם לבו, מה עיקר ומה טפל, יבוא יום, ויווכח שהדבר היקר ביותר בעולם נעלם – הזמן!
[heading style="1"]שידוך על הבאר![/heading]
מה מאד מעניין כי אליעזר מצא את שידוכו של יצחק על הבאר, ואף יצחק יתפלל על הבאר והוא בא מבור באר לחי רואי. גם יעקב מצא את שידוכו על הבאר וגם משה רבינו. וישנו קשר נפלא בין שידוך לבין באר, וגם בין המילים שלום בית לבין המילים שבת שלום. מעניין הדבר שאף פעם לא שמענו שאומרים יום טוב שלום או פסח שלום וכדו' אלא רק על שבת אומרים שבת שלום, והדבר באמת צריך ביאור.
הנה בגמ' בפרק הרואה בברכות מבואר כי הרואה ים או קדרה או ציפור בחלומו, יצפה לשלום! ויש להבין מה הקשר בין דברים אלו לבין השלום.
ישנם שלש רמות של שלום.
א'. הנה כידוע בים יש מקום לכולם, זהו מקום רחב מימדים אשר כולם יכולים למצוא בו את מבוקשם, לכן בשעה שאדם נמצא באמצע שחיה אם יבוא אדם אחר "ויגנוב" לו את מקומו, הרי שהדבר פחות יכעיסו משום שיש מקום לכולם ובשפע ובשונה מקרקע שטח אדמה שאם אחד ייקח לזולתו, יקים עליו חרון אף.
כלו' מחלוקת נוצרת כתוצאה מנוקדות חיכוך רבות, וככל שיש יותר נקודות חיכוך הרי שהשלום הנכסף קשה יותר להשיגו, ומכיון שבים ובנהר אין כמעט נקודות חיכוך הרי שיש יותר שלום. בדומה לכך יש לאדם יותר שלום עם סוחר בתל אביב במידה והוא עצמו גר בחיפה, משום שיש ביניהם כמה שפחות נקודות חיכוך ואפס מחלוקות, ממילא השלום ישרור ביניהם ובין חברים שמתראים לעיתים רחוקות.
ב'. הדרגה השניה, היא כאשר נקודת החיכוך גדלה וכמו בקדרה, שם יש מחלוקת בין האש ולבין המים, ומי שמשכין את השלום היא הקדרה. באותה מידה הדבר דומה לשכנים הגרים בבית משותף, שם כבר יש כן נקודות חיכוך, ושם קשה יותר להשיג את השלום.
ג'. הדרגה הגבוהה היא שלום בדרגה של ציפור. הרי הציפור מאחדת בתוכה חלקים מין הארץ ומאידך היא שייכת גם לשמיים והיא משלבת ארץ ושמיים בגוף אחד בלא שום מחיצה בשונה מהאש והמים שהיו צריכים את הקדרה, הרי שכאן שני כוחות אלו נמצאים באותו גוף. זה דומה כמובן לבעל ואשה הגרים בבית אחד, שם נקודות החיכוך גדולות יותר וכן ממילא ריבוי המחלוקות ולכן צריך שימת לב גדולה יותר להשיג את השלום בצורה טובה ביותר.
ולכן השם הניתן הוא שלום בית. משום שזו הדרגה הגבוהה בהשגת השלום! והוא שיהיה בתוך הבית עצמו בלא שום הפרדה!
ומעתה לבאר. הנה המעיין הוא מקום טבעי אשר בו המים זורמים ואף יצירתו נתהוותה בידי צור העולמים. מאידך הבור הוא מלאכתו של האדם, האדם חפר בור באדמה ושפך לתוכה מים שאובין וכך נוצר הבור. אולם הבאר משלבת בין שני הדברים יחד, מצד אחד היא מקום מים טבעי ומאידך החפירה עצמה נעשתה בידי אדם, והיא כביכול עושה שלום ביניהם וכך האדם יכול ליהנות מהמים הטבעיים.
בשבת אנחנו נמצאים מעין עולם הבא, הקב"ה נתן מתנה יקרה לעם ישראל את השבת, שהיא מעין עולם הבא, ולכן ניתנה לו גם נשמה יתרה לחוש זאת. וזה בא לידי ביטוי בכל ההרגשה הכללית ואף בסעודות עצמן, שאוכל ושותה יותר ממה שרגיל בימות החול. נמצא כי השבת מצד אחד מאד רוחנית אולם מאידך היא גם מאוד גשמית שכן נצטווינו וקראת לשבת עונג, ויש מצוה לענגה עד כמה שידינו מגעת. ונמצא שהשבת עושה שלום בין הרוחניות והגשמיות. ולכן אומרים שבת שלום!
אולם ביום טוב וחגים וכדו' אין נשמה יתרה ואין את השלום הנ"ל וממילא לא מדגישים זאת במילים של שלום.
ומעתה נמצא כי יש קשר בין הבאר לשידוך שהבאר עושה שלום כאמור, והשידוך הוא צפיה לשלום בין שני אוהבים לא קשורים.
וראיתי סיפור [בספר "ניצוצות" על פרשת השבוע] שאף בימינו פעמים שאפשר למצוא את השידוך דוקא על הבאר…
יעקב, חשבת היום על בתנו הבכירה?
ודאי וודאי, היאך לא אחשוב! כל יום שעובר אני דואג יותר ויותר.
היש לך איזהו רעיון חדש, שיסייע בידינו למצוא את זיווגה?
שמעתי שם של שדכן שעדין לא דברנו עמו, אפשר לנסות להתקשר אליו.
מסתמא, לא יהיה לו הצעות בשבילנו, כשישמע שאין לנו לתת דבר.
צריך תמיד לנסות, הישועה נמצאת מעבר לפינה ישועת ה' כהרף עין…"
נכון, אבל אני כבר מיואשת. כבר ניסינו את כל הסגולות, אולי יש עלינו עין הרע?
ר' יעקב פורץ בצחוק מריר. איזו עין הרע יכולה לחול עלינו? יש במה לקנאות בנו? בדירה הצרה לנו או בפרנסתנו הדחוקה?
העיקר שאנו שמחים ומאושרים בחלקנו, אמנם בעיה אחת מעיקה על חיינו איך נחתן את תשעת בנותינו, כשהבכירה כבר גילה אינה צעירה כלל! באחרונה זה היה נשמע כמעט מידי יום בביתו של ר' יעקב, אבל הישועה בוששה לבוא, והייאוש כבר החל לאחוז בר' יעקב וברעייתו הנאמנה, שהתקרבו להקב"ה בצעירותם.
ולפתע יום אחד נצץ רעיון במוחו של ר' יעקב והוא שטחו לפני רעייתו. עלה בליבי רעיון, מאחר ואנו מצפים לישועה זה שנים רבות, אולי הגיע הזמן לעשות מעשה…
איזה מעשה אחת חושב לעשות שעדיין לא עשינו?
עלה בדעתי לאחוז במעשה אבותינו הקדושים ולנהוג כמותם, אבותינו מצאו את זיווגם על הבאר… והנה מחוץ לעירנו ישנה באר נטושה, אולם אלך לשם להתפלל על מציאת זיווגה של ביתנו…
רעייתו הגיבה ואמרה: עשה כפי הבנתך העיקר שהקב"ה ישמע את תפילתינו וישלח לנו מהרה את ישועתו.
כבר למחרת, ר' יעקב כדרכו מתפלל "ותיקין" עם הפרושים שבעיר, לאחר התפילה נחפז במהירות לביתו שם טעם פת שחרית קלה, נפרד מאשתו הצדקנית כשבידו ספר תהלים הספוג כבר בדמעות של שנים רבות, הזמין מונית ונסע לקצה העיר, שם המשיך לבדו בין השדות, אחר כברת דרך התיישב תחת עץ לנוח קמעא.
והנה שומע הוא נביחות כלב, נושא עיניו ורואה נער ועמו כלב אימתני קרבים אליו, ר' יעקב מלמל: ולכל בני ישראל לא יחרץ כל לשונו… והנער קורא לעברו: מה אחת מחפש כאן? ר' יעקב השיב: מצאתי כאן מקום להתפלל… אמר לו הנער: להתפלל כאן? זהו שטח פרטי, אזור ששייך לנו!
זה שלכם? שואל בחרדה ר' יעקב?
עדיף שלא תכיר אותנו.. אתה יודע מה, אומר לו הנער, בא נעשה עיסקא, אני מרשה לך להתפלל ובלבד שתתפלל גם עלינו… ר' יעקב הנהן בראשו, והנער נעלם עם כלבו כלעומת שבא.
ר' יעקב המשיך בדרכו, הגיע אל הבאר הישנה שהכיר זה שנים רבות, הוציא את ספר התהלים, והחל לשפוך שיחו לפי קונו. דמעות רבות שפך שם ר' יעקב, שוכח היכן הוא עומד ומרגיש ממש כאילו עתה הוא בתפילת נעילה של יום הכפורים, ופתאום קיבל תחושה, הנה תפילתי נתקבלה!
לפתע התעורר משרעפיו ורואה רכב משטרתי ושני שוטרים מזנקים לעברו. השוטרים שואלים מה אתה עושה כאן?
ור' יעקב מגביה את ספר התהלים ואומר: התפללתי כאן על מצבי הקשה לפי בורא עולם…
השוטר אומר לו: אתה נמצא באזור פשיעה, ויש לנו הוראה מגבוה לעצור את המשוטט באזור… הוא מורה לו לעלות על הרכב.
ר' יעקב קיבל עליו את הדין ואמר בלבו, כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, ונזכר במעשה ברבי עקיבא עם הנר והחמור שלמד זה עתה בדף היומי במסכת ברכות.
עם הגיעם לתחת המשטרה האזורית, הביאו את ר' יעקב לפי החוקר ששאלו, מה היו מעשיך שם?
באתי לשם להתפלל, השיב ר' יעקב.
ומדוע דווקא שם? ממשיך החוקר להקשות.
כי יש שם באר…
ומה הקשר בין התפילה לבאר, צוחק השוטר.
כדי להתפלל על זיווגה של בתי, על שידוכים מתפללים על יד באר, כמו שעשו אבותינו הקדושים.
מי הם האבות הקדושים שלך? שואל החוקר בתימהון.
אברהם, יצחק יעקב ומשה רבינו, משיב ר' יעקב בביטחון.
החוקר אמר לר' יעקב: הסיפור שלך נראה לי כדמיון פרוע, נראה לי שאתה סוחר סמים שראוי להשליכו למעצר תקופה ארוכה, אך אמתן עד שאתייעץ עם מפקד המשטרה.
ר' יעקב הוציא את ספר התהלים וביקש מהקב"ה לחזור לבית בשלום… תוך כדי המחשבות הטורדות את ראשו, קוראים לו לחדרו של מפקד המשטרה. ר' יעקב מובל לחדרו של המפקד, והמפקד סוקרו מכף רגל ועד ראש. המפקד הרהר והביט קלות על ר' יעקב ואמר לו: אני מקפד בתחנה זו שנים רבות, מקרים רבים הובאו לפני, וליבי אומר לי שאינו פושע, אלא אדם תמים דעים שלא פגע באדם מעולם, אבל רוצה אני לבחון את טוב ליבך ומקוה שאכן תעמוד במבחן.
ר' יעקב הנהן בראשו. ואז אמר המפקד: יש לי בן שחזר בתשובה בחור עילוי וצדיק שלומד בישיבה חשובה בדרום הארץ ומחפש את זיווגו, רק יש לו שיגעון שרוצה אשה שגדלה בבית של תורה! אני חושב שהגעת לתחנה הישר מהשמים! אני מוכן לשלם עליו דירה… הוסיף המפקד…
לא עברו חדשים רבים, עד שחוקרי ומפקדי תחנת המשטרה רקדו בחתונה הגדולה לשמחתם של כל הצדדים, ואז חשו כולם כי שישועת ה' כהרף עין".
הודאה או הודיה?
לאה קוראה לבנה הרביעי יהודה, הפעם אודה את ה'. ידעה לאה שאם צריכים להיות י"ב שבטים ויש ד' אמהות הרי שכל אחת צריך להביא ג' בנים. והיא הרי עתה ילדה בן רביעי לכן אמרה הפעם אודה את ה'.
והנה למילה הודאה ולמילה הודיה יש קשר. פעמים שאדם מקבל דבר מה מזולתו ומגיב על כך במילה תודה, כלו' אני מודה לך על שעזרת לי וכדו'. ומאידך כשאדם "נתפס" בדבר מה, ושואלים אותו אם עשה כך אם לאו, הוא נאלץ להודות, והוא אומר אני מודה שאני עשיתי כן.
למילה מודה בלשון של הודאה ולמודה בלשון של הודיה יש קשר, שכן אדם שקיבל דבר מה מחברו והודה לו על כך, הרי שאמר לו גם אני מודה שהייתי חסר. לדוגמא אדם קיבל כוס מים ואמר תודה הרי שגם אמר בזה אני מודה שהייתי חסר מים ואתה השלמת את חסרוני!
בשעה שלאה קראה ליהודה יהודה מלשון הודאה, היא תבעה "בגנים" שלו את האפשרות גם להודות בהקשר של הודאה וגם של הודיה. הנה למשל בשעה שתמר מוצאת להישרף והיא אומרת שהיא הרה למי שהחותמת והפתילים והמטה האלו. באותה שעה יכל יהודה לשתוק או אפ' להכחיש אם היה צורך, והוא בכל זאת בוחר להודות. מאיפה שאב יהודה את הכח הגדול להודות במעשה. [וחז"ל אומרים שגרם אף לראובן להודות במעשה שעשה]. אלא התשובה כאמור כי בשעה שאמו קראה לו יהודה היא התביעה בו את היכולות להודות במעשים שעושה.
כמו כן דוד המלך חיבר ספר שעוסק בשירות ותשבחות לה', הודו לה' כי טוב, וכל כולו הודיה לה'. וזהו גם כן כי דוד הגיע משבט יהודה. ונמצא כי את ההודאה עשה יהודה במעשה תמר, ואת ההודיה עשה בנו דוד בחיבורו הגדול.
והנה לימים מנסה שאול להרוג את דוד, ומי שנחלץ לעזרתו הוא לא פחות מאשר יורש העצר בעצמו, הלא הוא יהונתן. וכאשר יהונתן מת, מקונן דוד: "נעמת לי מאד, נפלאת אהבתך לי מאהבת נשים".
לפי הפשט, דוד התכוון לומר ליהונתן שהוא כל כך אהב אותו יותר מנשים, אבל לפי האמור יש כאן עוד רמז, והוא, שמנין שאב יהונתן את הכוחות הגדולים הללו לוותר לדוד? אלא כידוע דוד הוא משבט יהודה שהגיע מלאה, ויהונתן הוא משבט בנימין שהגיע מרחל. וכמו שויתרה רחל ללאה על יעקב במסירת הסימנים, כך באותה שעה הם הטביעו בטבע של צאצאיהם את היכולות להודות וגם לוותר. ולכן יהונתן שבא מרחל ידע לוותר לדוד שבא מלאה.
וזהו שאמר דוד נפלאת אהבתך לי "מאהבת נשים", ואלו הנשים הן: רחל ולאה.
שבת שלום!
